האחד במאי הוא יום המאבק הבינלאומי של מעמד הפועלים. אנחנו כאן בבלוק הבינלאומי מכיוון שאנחנו יודעים ויודעות שהשחרור הגלובלי של מעמד הפועלים אינו אפשרי בלי הסולידריות הבינלאומית עם מאבקי שחרור כנגד דיכוי. בהיבט זה פלסטין היא מקרה מבחן.
הקולוניזציה של פלסטין על ידי הציונות החלה עשורים לפני מלחמת העולם השניה. המהגרים והמהגרות הציונים שהגיעו בתחילת המאה העשרים לפלסטין פיתחו כלי אידיאולוגי לקולוניזציה של הארץ – ״כיבוש העבודה״. לפי אידיאולוגיה זו על הציונות להשתלט על העבודה עצמה, על הפועלים והפועלות הפלסטינים המקומיים להיות מוחלפים ע״י מה שהציונות כינתה ״עבודה עברית״. תפיסה זו יושמה באמצעים שונים: מקניית אדמה פלסטינית, דרך מניעת פועלים ופועלות פלסטינים ערבים, גם באלימות, מלקחת חלק בתהליך העבודה, או ע״י הבאת פועלים ופועלות יהודים מארצות מוסלמיות, במחשבה שכלא–אירופאים הם כשירים יותר לעבודת כפיים, אך בכל זאת אינם ערבים.
כתוצאה מכך עד שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הפרולטריון הפלסטיני כמעט והוצא לחלוטין מהמערכת הקפיטליסטית. לא רק שעובדה זו החלישה משמעותית את האוכלוסייה הפלסטינית ונתנה לציונות את היד העליונה במשא ומתן עם הקולוניאליזם הבריטי, אלא היא גם מנעה את התפתחותה של חברת מעמדות פלסטינית, שהיא תנאי מקדים להתפתחות ההתארגנות הפוליטית. מדיניות ההפרד ומשול של הציונות יושמה כבר אז על המבנה המעמדי של האוכלוסיה הפלסטינית. למרות כל זאת העם הפלסטיני התנגד, לדוגמא בשביתה הכללית של 1936, והוא מתנגד עד היום.
לפיכך, מעמד הפועלים הפלסטיני מנהל מאבק כפול מזה כמעט מאה שנה: נגד מדכאיו הקפיטליסטים ובאותה עת כנגד הכיבוש, המדכא אותו בשל לאומיותו והשיוך האתני שלו ובכך מונע ממנו להתפתח כמעמד. מעמד הפועלים היהודי–ישראלי גם הוא מנהל מאבק כפול: נגד המעמד המנצל אותו, כמו גם נגד ניסיונות השחרור של הפלסטינים. בעשורים האחרונים העדיף הפרולטריון היהודי–ישראלי באופן עיקבי את המאבק השני.
הלאומנות שבציונות מנעה את התפתחותה של מודעות מעמדית מהפכנית גם בחברה הישראלית, בה הפרולטריון לא רואה עצמו כמעמד, אלא כחלק מקולקטיב לאומי. הוא מעצב את זהותו לא כתגובה לניצולו ע״י מעמד הקפיטליסטים, אלא כתגובה ללא–יהודים ולא–יהודיות בארץ. מאבק מעמדי הוא בלתי אפשרי בציונות, מכיוון שלעולם לא יהיה בו את האלמנט האינטרנציונליסטי, ומכיוון שכל מאבק מעמדי תמיד יהיה בעדיפות שניה לזהות הלאומית. מאבק מעמדי בפלסטין הוא אפשרי רק בחברה ללא הציונות. זו דוגמא נוספת למשפט המפורסם של אנגלס: ״עם המדכא עם אחר לא יוכל לשחרר את עצמו. הכוח הנדרש לדיכוי של אחרים בסוף יופנה נגדו״. כל עוד הפרולטריון היהודי–ישראלי ממשיך לתמוך בכיבוש, מיליטריזם ולאומנות, הוא לעולם לא יצליח לפתח את התודעה המהפכנית הנדרשת כדי לנהל מאבק אינטרנציונליסטי יחד עם מעמד הפועלים הפלסטיני. למרות זאת, ובדיוק מהסיבות האלו, יש למעמד הפועלים היהודי–ישראלי אחריות מלאה, כמו כל שאר המעמדות בחברה, להילחם נגד הכיבוש. הדיכוי שלו כמעמד אינו פוטר אותו מתפקידו ככובש.
מי שאינו מסוגל לראות את ההקשרים הקולוניאלים–קפיטליסטים של המצב בפלסטין נגזר גורלו לראות את כיבוש פלסטין דרך המשקפיים הבורגניות של סיכסוך דתי או אתני. הצעד הראשון במאבק המעמדות בפלסטין כולה חייב להיות המאבק נגד הציונות. מסיבה זו גם פתרון המדינה האחת הוא צעד ראשון, על מנת שהחברה הישראלית תלמד קודם כל לוותר על הפריבלגיות שלה, על מנת למצוא פתרון לבעיה החריפה של הפליטים והפליטות הפלסטינים בגולה, על מנת ליצור מקום להתפתחותה של תודעה מהפכנית. פלסטין חופשית באמת אינה אפשרית בלי מהפכה ב״מזרח התיכון״ כולו, אבל התהליכים שמקרבים את תודעתן של נשים ואנשים למצב של סולידריות, מאבק מעמדות ושיוויון, יוכלו להראות לנו גם את הדרך למהפכה. סולידריות בינלאומית היא סולידריות עם פלסטין. לכן אנחנו גם עומדות בסולידריות עם מאבק השחרור הכורדי. לכן אנחנו עומדים בסולידריות עם מעמד הפועלים ותנועת העובדים והעובדות באירן, שגם סובלים מדיכוי כפול – מצד אחד על ידי המערכת הקפיטליסטית הנאו–ליברלית בארץ, ומצד שני על ידי שלטון רודני. לחיי הסולידריות הבינלאומית!
